מגפת קורונה חשפה את אוזלת ידה של המדינה ביחס אל הקשישים. מעל למיליון קשישים החיים בישראל המהווים כ-12 אחוזים מכלל האוכלוסייה סבלו מיחס מפלה על רקע הגיל (גילנות) לאורך כל משבר קורונה. ההנחיות בנושאי שמירה על הבריאות שניתנו לכלל הציבור התחלקו לשניים: לכלל האוכלוסייה ולאוכלוסיית הקשישים – אוכלוסייה מגוונת שעל פי ההגדרה כוללת אנשים מגיל 65 ומעלה אך הוגדרה כולה כאוכלוסייה בסיכון גבוה לתמותה מהנגיף. עצם חלוקת האוכלוסייה בישראל לשתי קבוצות על רקע גיל המחישה בצורה חדה וברורה את האפליה שקיימת שנים רבות בחברה הישראלית. אפליה שבאה לידי ביטוי ביתר שאת בתקופת המשבר.
תקופת קורונה גם המחישה כי הקשישים בישראל נמצאים בתחתית סדר העדיפות הלאומית. לדוגמה, המחדל בבתי האבות שהוביל למותם של קשישים רבים, וכך גם היעדר תוכנית ייעודית עבורם בחזרה לשגרת חיים בצל קורונה. לשיטתם של קובעי המדיניות – סגר מלא על הקשישים ימנע תחלואה והידבקות אך הם אינם נותנים את הדעת לבעיות החמורות הנובעות מהסגר הממושך: בדידות, דיכאון, הידרדרות פיזית ומנטלית של הקשישים ועוד. מדובר בפגיעה אנושה באוכלוסייה המבוגרת החיונית בשוק העבודה, פעילה ותורמת לחברה.
אך היחס המפלה לקשישים אינו בא לידי ביטוי רק בנושאי הבריאות. בשנים האחרונות אנחנו עדים להחלטות של קובעי מדיניות המנותקות מהצרכים של הקשישים; בירוקרטיה רבה במשרדי הממשלה ובגופים שנותנים שירותים על פי חוק לקשישים בתוכם: משרד הרווחה, משרד הבריאות, המשרד לשוויון חברתי, משרד האוצר, הביטוח הלאומי ועוד; חקיקה מפלה דוגמת חוק גיל פרישה הפוגעת בחופש העיסוק; הרפורמה בסיעוד המאפשרת גמלה בכסף במקום טיפול; קצבאות זעומות; חוסר בהנגשת השירותים המגיעים על פי חוק; סחבת במיצוי זכויות לקשישים ועוד.
אוזלת היד של המדינה בטיפול בקשישים הובילה עם השנים להידרדרות חמורה במצבם, כך גם עולה מדוח שפרסם מכון ברוקדייל ב-2018, על פיו 32% מבני 65 ומעלה דיווחו על הרגשת בדידות מדי פעם או לעיתים קרובות ו-39% מבני 75 ומעלה, כ-20% מהקשישים הם עניים ו-28.3% מכלל האזרחים הוותיקים רשומים במחלקות הרווחה.
תמונת המצב העגומה צריכה להוביל את הממשלה שתקום לעשות חשבון נפש בכל הנוגע לאוכלוסייה המבוגרת בישראל, ולפעול על פי תוכנית לאומית מוסדרת ועקבית שתאפשר להתמודד עם שיקום מצבם הבריאותי והנפשי הקשישים לאחר תקופת קורונה ועם האתגרים הצפויים בשנים הבאות בשל הזדקנות האוכלוסייה ותופעת הבדידות המתרחבת.
הקשישים אינם אזרחים סוג ב. יש לשים אותם בראש סדר העדיפות הלאומית ולהקים משרד לענייני אזרחים ותיקים שיאגד תחתיו את כל הנושאים הקשורים לקשישים ביניהם: בריאות, כלכלה, רווחה, חברה ופנאי. משרד שיוביל חינוך נגד גילנות, שינויים בשוק העבודה ומתן שירותים מונגשים. כמו כן דרוש לחזק את התשתיות החברתיות שנבנו לקשישים בקהילה במהלך עשרות שנים ביניהן מרכזי היום והמועדונים. וכצעד ראשון ומתחייב בימים אלה, כאשר המדינה חוזרת לשגרת חיים בצל קורונה, יש לפתוח לאלתר את מרכזי היום המעניקים בית חם, טיפולים פיזיים, תמיכה נפשית ופעילויות חברתיות לעשרות אלפי קשישים בכל הארץ, וביכולתם לשקם את הקשישים לאחר תקופת קורונה.
*הכותב שמואל (סמי) קידר, מנכ"ל איגוד העמותות לזקן – הל"ב
